קובה – טיול צלמים

מה זה טיול צלמים?

הרי כל אחד מאתנו שנוסע לחו"ל אורז בין השאר גם מצלמה. כל תייר שנראה ברחובות קשור איליה באיזושהי דרך. כל מי שחוזר מחו"ל חוזר עם "ארגז תמונות" במכשיר הסלולרי…

אז אם אתם שואלים אותי אני חושבת שטיול וצילום משתלבים יד ביד למרבית המטיילים.

התשוקה לתעד ולהנציח את הרגעים במקומות הקסומים אליהם אנו מגיעים, הם כמעט בלתי ניתנים לעצירה.
אז מה מיוחד כל כך בטיול צילום?

הכנת המסלול

כאשר קבוצה של כ 15 צלמים נוסעים יחד לטיול שכל כולו מיועד לצילום החגיגה מתחילה!!

כמדריכי צילום בטיולים, בעודנו יושבים עם חברת הנסיעות לארגן את הטיול, סוכני הנסיעות לוקחים נשימה ארוכה… השאלות הן שאלות אחרות – זמני הנסיעות מאתר לאתר חשובים לא לצורך מדידת זמן ההגעה או ממספר אתרים שנספיק להכיר אלא מספר שעות האור שנותרו ממקום למקום.

מסלול הנסיעה מאתר לאתר מאותגר למציאת מסלול גמיש שבו נוכל לעצור בדרך בעוד כפרים ובעוד מקומות מיוחדים וקסומים שטיולים מאורגנים, לעיתים, מדלגים עליהם בדרך בכביש המהיר.
שעות האור ושעות החשיכה חשובות מאוד.

לכל אתר יש את נפילות האור המיוחדת שלו:
האם הוא נראה טוב יותר בצהריים עם ניגודים חזקים? או אולי בלילה בחשיפות ארוכות? או בשעות הערביים לגווני השקיעה המרהיבה?

בקיצור, המסלול נבנה ומותאם לפי משתנים אחרים:)

כאשר אנחנו מציגים את המסלול בפני מתעניינים או נרשמים, אנו ראשית מציינים שיש מסלול עליו חשבנו בכבדות ראש. ועדיין המסלול הוא מסלול גמיש.

איך גמיש? אם אתר או מקום כלשהו נמצא מעניין צילומית יותר מהאחרים, ייתכן שנקדיש לו יותר זמן ואם אתר אחר נמצא מעניין פחות,  לא נתעכב בו יותר מידי.

אהבה משותפת – צילום

לא כמו בטיולים מאורגנים אחרים,  לחברים הנרשמים לטיול כזה יש תחביב משותף שמאחד את הקבוצה כבר בפגישתם הראשונה.
דבר שיוצר פעמים רבות איחוד לבבות יוצא דופן.
הרצון לשתף, ללמד וללמוד כל אחד בדרכו יוצר שיחות מרתקות והנאה צרופה מכל חבר וחבר בקבוצה. דבר שחשוב לא פחות מחוויית הטיול והנופים המרהיבים.

הדרכות צילום

אנחנו כמדריכים דואגים למלא את השעות הארוכות, לפעמים, באוטובוס בין אתר לאתר, בהדרכה של נושאים שונים ומגוונים ומותאמים לאתרים בהם נהיה.

באתרים עצמם נמלא את החברים מניסיון רב השנים שלנו בצילום ובראיה צילומית.  לעיתים אף נמליץ לצלם תמונות לא כתיירים, אלא תמונות מזווית אחרת ושונה.

תמונות שישאירו להם תיק צילום מרהיב. כזה שהחברים והמשפחה בבית יוכלו להתעכב קצת יותר על כל תמונה ותמונה שיראו.

שלא לדבר על הידע הרחב שמוגש למשתתפים בכל הנושא הצילומי: היכרות מעמיקה עם המצלמה ועם שאר הציוד והעדשות, שליטה מלאה בצילום ובחשיפות וכאמור, בקומפוזיציה וראיה צילומית.

וקובה? קובה גן עדן לצלמים!!!

יומן מסע, טיול צלמים לקובה:

אי טרופי מדהים ולא, לא עוד בטן גב באי טרופי, לא טיול כזה 🙂

קשה לתאר את המדינה הכל כך לא שגרתית הזו למי שלא היה שם.
אבל אולי תיאור במילים עם תיאור בצילומים יצליח  🙂 הדבר הראשון שמרגישים כשמגיעים לקובה ולא משנה אם נוחתים בהוואנה או בסנטיאגו דה קובה היא ההרגשה שנמצאים בתוך סרט משנות החמישים.

המכוניות הישנות, הבניה הנמוכה, הכבישים הישנים, האנשים היושבים למדרגות הבתים ולא ממהרים לשום מקום, עישון הסיגריות והסיגרים בכל מקום בין אם פתוח או סגור.

כל אלו יוצרים את החוויה של הרוגע והביטחון האין סופי, הכל מותר (כמעט…) ואין מה למהר.

נוף אנושי:

אם היו מבקשים ממני להגדיר את קובה במילה אחת אז – ניגודים, היא המילה, שלדעתי, מגדירה אותה טוב ביותר.

מצד אחד הנוף האנושי השולט במדינה מלא שמחת חיים, אנשים שרים ורוקדים בכל שעות היום, הילדים עדיין משחקים ברחובות משתוללים ומרגישים בטוחים, הצבעוניות הבלתי נגמרת של הבתים והרחובות כמו כן הלבוש הצבעוני והמעניין של המקומיים.

ברחובות האנשים מחויכים, מסבירי פנים ואפילו מזמינים לביתם ומנהלים שיחה על אף שלא תמיד אנו יודעים את השפה, בכל בית אפשר למצוא כלב, חתול וילדים מחייכים.

מהצד השני, לצד השמחה הריקודים החיוכים ומשחקי הילדים, מצויים העצב, תנאי החיים עגומים, בניינים וכבישים מתפוררים, חנויות ומסעדות ריקות ובתים כל כך דלים.

ילדים משחקים עם צעצועים שבנו בעצמם, לבושים בגדים קרועים ומלוכלכים, אנשים החולמים על חיים טובים יותר לוגמים את חלומם בהרבה רום ומוזיקה טובה.

קובה מעוררת את כל החושים.

קשה לא להיות רגיש ורגשן בקובה. הרגשות משתנות בקצב הסלסה והג'ז בין צליל לצליל ובין רחוב לרחוב. קובה פשוט נוגעת בלב ובנשמה.

נקודת ההתחלה – הוואנה La Habana

המסע המדהים הזה התחיל בנחיתה בהוואנה, בירת קובה, וכמו ישראלים המכורים לקופאין כך גם הקובנים. מציעים את הקפה הטעים ביותר ש Café Fuego אפשר לי לטעום. הקפה בקובה הוא חלק מהחוויה התרבותית שלהם.

הגענו לCafé Fuego שם הציגו לנו טקס הכנת קפה מרהיב שבו יציקת רום בוער לכוסות קפה מהבילות, משדרג את המשקה הרותח לכזה שמכניס אנרגיות טובות ונותן תמריץ להתחיל את המסע.

את הבוקר פתחנו בלימוד טכניקות של צילומי HDR ופנורמות במצודה של הוואנה.
החבר'ה קיבלו תדרוך צמוד של הטכניקות ומידע על טווח דינמי ואיך אפשר שלא להינות ליישם את הטכניקות על הנוף המרהיב הזה מהמצודה…

בדרך לאוטובוס קינחנו בפינה קולדה ובצלילי מוזיקה קובנית.
משם החל המסע האורבני שלנו. הגענו למרכז הוואנה לכיכר סאן פרנסיסקו. התהלכנו בין הרחובות לצד מכוניות ישנות ורעועות.

צלילי מוזיקה קובנית נשמעו מהבתים ואנחנו כציידים התחלנו "לצוד" פורטרטים על רקע בניינים מתפוררים.

התחושה היתה מדהימה: ערבול חושים בין שמחה של תחילת המסע ותדהמה מהתחושה שאנחנו באמצע שנות החמישים. כרכרות וסוסים עדיין ברחובות ואנשים, המוני אנשים, שיושבים להם בשמש המפנקת.

בין שבילי הרחובות הרגשות היו מעורבים: פגשנו אנשים שמחים ומחויכים לצד אנשים נכים ומקבצי נדבות, ושלא יהיו לכם ספקות, גם אלה וגם אלה כמעט באותו מצב כלכלי…

פשוט אותם אנשים מחויכים מצאו כי יקבלו את המתנות הקטנות מקבוצות התיירים בזכות החיוך הגדול. הרחובות פשוטים והכבישים כבשי עפר מעורבים עם אספלט ישן ומתפורר.

הוואנה בלילה

הוואנה בלילה היא אותה הוואנה בדיוק רק ללא השמש. אנשים עדיין נמצאים ברחובות שרים ורוקדים יושבים על אותם המדרגות שישבו בצהריים.

לנו היו תכניות אחרות. משירדה השמש ואחרי ששבענו מארוחת ערב בבית המלון, רצינו לשמוע מוזיקה קובנית ישנה וטובה.

Buena Vista Social Club

טענו סוללות, רוקנו כרטיסים ויצאנו לרקוד בBuena Vista Social Club – La Musica Cuban.
הופתענו לגלות כי הזמרים הם אותם זמרים כבר עשרות שנים רבות. את הגיל רואים עליהם די בבירור, תדלקנו את עצמנו בכוסות רום והמוזיקה, אוי המוזיקה. כמה מענג…

פינאר דל ריו

בוקר בהוואנה. כייף להתעורר ולמצוא עצמך בעיר המדהימה והאותנטית הזאת.
לאחר התארגנות בוקר זריזה שמנו את פעמינו לפינאר דל ריו – מחוז גידולי הטבק.

איך אפשר לבקר בקובה מבלי לבקר אצל מגדלי עלי הסיגרים הגדולים במדינה? יצאנו לשדות הגידול שם קיבלנו הסבר כיצד מגדלים ובוחרים את העלים הטובים ביותר ליצור סיגרים.
וכמובן על תהליך ייבושם וגלגולם לסיגרים איכותיים.

בדקנו את האסם בו מייבשים את עלי הטבק ושם ראינו איך מגלגלים את הסיגרים אחד אחד. אפילו קיבלנו סיגר קבוצתי. התענגנו עליו כולנו…

משם נסענו למערה אינדיאנית שם אכלנו ארוחת הצהריים למרגלות צוקי ענק בנוף ההררי של חבל ארץ זה.
לאחר מכן, עלינו לצילומי שקיעה וחשיפות ארוכות מראשי הצוקים.
הוצאנו חצובות, הרכבנו עדשות רחבות, פילטרים למי שהיה, ועמדנו כמו כיתת יורים בשמש המדהימה ששקעה לה אט אט.

המקום היה שונה מכל מקום אחר שהיינו בו בקובה, פתאום התגלו ההרים הגבוהים שלרגלם נוף לא אופייני, ושוב קובה לא מפסיקה להפתיע.

ייבוש האורז

ההתרגשות הגדולה שלנו החלה כבר בדרך לטרינידד.
בעיר זו פוגשים את הנוף האורבני הקלאסי של קובה – הבתים הצבעוניים, המכוניות העתיקות ובקיצור, חגיגה לצלמים.

בדרך חצינו קילומטרים של שדות אורז ומאוד הופתענו מהדרך המדהימה שבה הם מייבשים את האורז – על הכביש 🙂 

שורה ארוכה של גרגרי אורז פזורים על הכביש והפועלים מרכזים אותה לשורה מצומצמת יותר על מנת לאפשר מעבר למכוניות. כמובן שעצרנו את נהג האוטובוס האדיב לצד הכביש וירדנו לצלם.

טרינידד

והנה הגענו לטרינידד. פרי היצירה הקובנית. חלום צילומי בהתגשמותו. הגענו לכיכר המרכזית שנראתה כאילו קפאה כמה מאות שנים לאחור.

מסביב לכיכר מספר מוזיאונים ומסעדות מרשימים הרבה יותר מאשר בערים אחרות שראינו עד עכשיו. ויתרנו על המוזיאונים והתחלנו להסתובב ברחובות.

כמה צבע, כמה ילדים וכמה אושר על פני האנשים. מוזיקה מתנגנת מהבתים, ידיים מזמינות פנימה לבתים וההליכה מענגת יותר מתמיד.

חיי הרחוב

פגשנו עיירה מלאה באנשים שכולם נמצאים ברחוב… נשארנו מבולבלים. הסבר קצר מהמדריך המקומי הבהיר לנו כי חלק ניכר מהאוכלוסיה בקובה פשוט מחוסרי עבודה.

ההחלטה בין לעבוד או לא לעבוד ולהרוויח כמעט את אותו הסכום היא מאוד פשוטה: לא לעבוד, פירושו קבלת חינוך חינם, בריאות חינם וקצבה שמספיקה (אמנם בקושי) לקיום.
במידה והחלטת לעבוד, תזכה בדיוק לאותו הדבר ובמקום קצבה, משכורת,  שמספיקה (בקושי) לקיום.

ככל שהתרחקנו ממרכז העיירה והגענו לשוליה החל העוני להראות את סימניו יותר ויותר.
הבתים מתפוררים לגמרי, מדרכות האבן הפשוטות הופכות בהדרגה לשבילי חול ובוץ.

אפילו צבע הבתים הופך למלנכולי חולני ועבש. לפתע, נוזל אדום זורם ברחוב. בקצה הרחוב גילינו משפחה מנקה את החזיר האומלל שנשחט זה עתה לארוחת הערב.

ושוב בערבול רגשות עצום של חמלה, התרגשות וקסם עזבנו את מרכז העיר למלון המפואר שלנו.

Casa da La Musica

בערב חזרנו שוב למרכז. והפעם לCasa da La Musica.  טרסות גבוהות עליהן ישובים המוני תיירים ובמה גדולה של רקדנים ונגני מוזיקה קובנית נעימה.

אט אט הרחבה התמלאה בתיירים המנסים את מזלם בריקוד הסלסה. אותנו עיניינו הסמטאות יותר.
נטשנו את טרסות המוזיקה לטובת רחובות הקטנים והריקים של טרינידד בלילה.

מוזיקה ממשיכה להתנגן מהבתים, אחת הנשים רואה אותנו בסמטא וקוראת לנו להיכנס פנימה לביתה.
האב ובנו מנגנים על גיטרות קלאסיות, האמא עוזרת בצ'ה צ'ה צ'ה על אגוזי קוקוס וכולם שרים שירים קובניים נעימים ומופלאים.

כך סגרנו את הלילה בבית קטן, מאוד קטן, עמוס בציורים על הקירות ומוזיקה גדולה.

קמגוואי

בבוקר התחלנו את מסענו לכיוון סנטיאגו דה קובה. כפרים חקלאיים רבים בדרך וקשה להחליט היכן לעצור בכדי להרגיע את הדחף לצלם.

השמש מאיימת לרדת ובהחלטה אחרונה החלטנו לעצור בכפר קטן שהפתיע אותנו מאוד.
האמת, יותר הפתענו אנחנו את המקומיים בעצם נוכחותנו בכפרם.

מצאנו אותם מזמינים אותנו פנימה בעצמו של משחק דומינו שכונתי.
חצר הבית מוזנחת, באמצע החצר שולחן גדול עליו שיחקו בני הבית.
מסביב כלובי חזירים וסיר גדול עם, איך לא, רום חם תוצרת בית:) 

נכנסנו, הובסנו קשות במשחק הדומינו… אבל ניצחנו בגדול עם תמונות אותנטיות מרתקות…

בדרך לסנטיאגו דה קובה עצרנו בקמגוואי Camaguey . הגענו לשם לקראת חשיכה והשתכנו במלון בו היה מתגורר הסופר הידוע, ארנסט המינגווי.
המלון הכי לא מפואר ששהינו בו עד עכשיו. החדרים זעירים, שתי מיטות נפרדות עטופות בבד אדום ומקום צר לעבור באמצע. זה כל חלל החדר.

ואיך אפשר שלא לחקור את העיר בלילה?

אז מובן שיצאנו, ומצאנו רחובות רעועים, קירות מתקלפים וחבורת קשישים מתפוררים כמו הקירות בעיצומו של משחק קלפים סוער באמצע הרחוב, בהמשך חבורות נערים קולניים ומוזיקה מכל עבר

מרכולים לקובנים בלבד

בבוקר יצאנו לסיור בתלת אופן ברחבי העיר. היה נעים לחקור את הסביבה לא דרך הרגליים, קצת אויר וצחוקים, לרכב דרך הרחובות הצרים ומלאי האדם.

לאחר מכן, שוב מצאנו את עצמנו חוקרים את הרחובות. בפעם הראשונה במסע הזה בקובה נתקלנו בחנויות קובניות למקומיים בלבד.
בהן הקובנים קונים את מזונם בתלושי מזון לבנים – מעט לחם, מעט אורז ומצרכים בסיסיים.

נפרדנו מקמאווי

עלינו שוב על האוטבוס והתחלנו לדהור לעבר סנטיאגו דה קובה. שוב, הדחף לצלם והדגדוג באצבעות נשמעו בחוסר נוחות באוטובוס ואז קריאות התלהבות "קשת" קשת" בקשה חד משמעית מהנהג לעצור גרמה לו לעצור בצד הכביש.

בעונה זו של השנה (דצמבר) בקובה, יורד גשם כמעט כל יום, לפרק זמן של מספר דקות עד חצי שעה.
בדרך כלל סביב שעות אחר הצהרים.
במקביל קורעת השמש את העננים וקשתות מפוארות נמתחות בקצה האופק. נשאבנו החוצה לצלם ולחוות.

משם המשכנו בדרכנו מרוצים מהבציר ומהעצירה בדרך.

סנטיאגו דה קובה

לסנטיאגו דה קובה הגענו בערב אחרי נסיעה ארוכה. התחלנו את המסע בכנסייה בעיר, בבית הקברות הלאומי וכיכר המהפיכה Antonio Maseo.
אישית, מצאתי את סנטיאגו דה קובה לאחת הערים היותר אטרקטיביות בקובה.

חיי חברה מעניינים

הופתעתי מגודלה הרב ובסיורינו ברחובות לקחנו שוב מוניות תלת אופן וביקשנו ללכת רחוק ממרכז העיר לכיוון השכונות העניות יותר של העיר. שם מצאנו מועדון אגרוף לילדים.
חוויה צילומית מהפנטת.

את מועדון השח מט, מצאנו בדרכנו למרכז העיר תוך כדי חיפוש מסעדה.
התאורה הטבעית במקום היתה נפלאה והצלחנו לצלם שם סט מרתק של השחקנים בעיצומו של המשחק המלכותי. 

כל כך הרבה מה להציע יש לעיר הזו שפשוט יכולנו להישאר שם במשך כל הטיול… עיר נפלאה לציין בה את נקודת הדרך האחרונה שלנו בקובה:
רחובות שלא נגמרים, אוכלוסיה ססגונית ומזמינה, מוזיקה נפלאה ואפילו משחק כדורגל בין צלמי ישראל מול ילדי קובה התקיים שם.
בסיום: תבוסה לנו ואושר גדול של ילדי השכונה.

פרידה מקובה

בהרגשת סיפוק מהולה בעצב נסענו לשדה התעופה סנטיאגו דה קובה לטיסה חזרה להוואנה, את מעט הזמן שנשאר לנו בהוונה ניצלנו לקניית מתנות לילדים ולמשפחה ונפרדנו מקובה זמנית…

אך אל דאגה, נשוב בקרוב! בדצמבר 2020 נערוך טיול צילום נוסף לאי המדהים הזה, אתם מוזמנים להצטרף לחוויה.

לפרטים והרשמה:
בטלפונים: 074-7027876, נייד 054-7260062
או בדוא"ל info.allonkira@gmail.com

** סוזי אביב, צלמת ומדריכת טיולי צילום בעולם. ב"אלון קירה ביה"ס לצילום"

טיול צלמים לקובה